כאן ועכשיו – אימון לזוגיות

מי מאיתנו לא אוהב לחגוג? שירים את היד!  המ… אני לא רואה הרבה ידיים באוויר,  וזה באמת לא מפתיע:

חג הוא ענין שמח, יש בו משהו מיוחד, שונה מהרגיל. המילה חגיגה מעלה את המחשבה על הנאה, פינוק, יציאה משגרה, זמן נעים, שמחה, צחוק, בילוי, לשים את עצמי במקום הראשון. כשאדם חוגג הוא מאפשר לעצמו לציין באופן מודגש יותר אירוע זה או אחר, לתת לו יותר מקום, ולהעניק לו יותר משמעות, בעצם החגיגה שלו.

כל אחד והחגיגות שלו – יש מי שיציאה לבית קפה עם חבר או חברה טובים תשפיע עליו לטובה, יש מי שיבחר סרט, פאב מקומי, או יציאה לריקודים, יש מי שייצמד לספר טוב, ויש מי שייצא למסע קניות שעבורו יהיה פינוק. טיול בטבע, ארוחה טובה, בילוי רומנטי, ספורט אתגרי, נסיעה, מוזאון, ביקור אצל הדודה האהובה… אין סוף לרעיונות, ואתם מוזמנים להוסיף לרשימה.

מה אנחנו חוגגים? לרוב, לציין מועד מיוחד כמו יום הולדת, יום נישואין, על מנת להעניק לעצמנו, לפנק את עצמנו ביום המיוחד הזה שבו יש לנו את האפשרות לקבל תשומת לב מעבר לרגיל. אנחנו חוגגים גם כאשר השגנו הישג משמעותי כמו קידום בעבודה או קבלת תפקיד חדש, ובמילים אחרות – אנחנו חוגגים את התוצאה – ומתגמלים את עצמנו בסוג של פרס.

ומה לגבי חגיגת הדרך עצמה? מעטים האנשים שאני מכירה המאפשרים לעצמם או אולי המעלים על דעתם לחגוג גם את ההצלחות הקטנות שבדרך… למה בעצם אני מתכוונת, ואיך זה אמור לפעול?

כשאנחנו רוצים לעשות שינוי בחיים שלנו, שינוי מכל סוג שהוא, עלינו לעמול קשה ולהזיע ממש, מכיוון שמדובר ביציאה ממשבצת הנוחות שלנו. אדם המבקש שינוי בחייו לא יצליח לערוך שינוי אם הוא ממשיך לבצע את אותן הפעולות שביצע עד לאותו רגע נתון. בשפה של האימון האישי אנו מכנים זאת "להיות על המגרש", לעשות את הפעולות השונות ממה שהורגלנו, המצריכות מאיתנו כוחות נפש רבים ועצומים.

החגיגה של ההצלחות הקטנות שבדרך מאפשרת לנו כמו לטפוח לעצמנו על השכם ולהזכיר לעצמנו – "עשיתי זאת!!" ולתת לנו כוח וחשק לעשות את הצעד הבא. החגיגות הקטנות שבדרך הן תמריץ חיוני. הן תומכות בעקרון ההתמקדות ברגע הנוכחי, ב"כאן ועכשיו", ומאפשרות לנו להנות מהדרך ולסמן ולראות את ההתקדמות שלנו אל המטרה הנחשקת.

כאשר אנו עושים את דרכנו אל מימוש והשגת מטרה כלשהי, אנו צועדים צעד קטן כל פעם על מנת להתקדם עוד קצת אל כיוון המטרה הגדולה. הצעדים ה"קטנים" האלה מהווים לעתים את פריצת הדרך הכי גדולה בהתקדמות שלנו אל המטרה. כך למשל, מתאמנת שהגיעה לאימון למציאת בן זוג והציבה לעצמה לשוחח עם שישה גברים בתוך שבוע, וביצעה זאת, כאשר חששה מאד ליצור קשר והיתה סקפטית לגבי האפשרות למצוא את "האחד"; למרות שאף אחד מאותם שישה לא היה עדיין "האחד" שחיפשה, הצעד ה"קטן" בדרך אל המטרה בהחלט ראוי לו שיצויין! או למשל, מתאמן שהגיע לעבוד על האסרטיביות שלו על מנת להשיג קידום בעבודה, ונקלע לסיטואציה שחייבה אותו לקיים שיחה עם הממונה עליו ולהציב לו גבול מסוים, שיחה אשר חשש ממנה חשש גדול, והתכונן אליה במשך שבועות רבים, והנה יום אחד הצליח וקיים את השיחה; או מתאמנת שהגיעה לעבוד על שיפור הבטחון העצמי והבינה שעליה לשוחח עם ההורים שיחה לא פשוטה, ולספר להם כיצד היא מרגישה, שבה וחזרה שבוע אחר שבוע בטענה ש"לא מצאה את הרגע הנכון" לספר, והנה יום אחד תפסה אותם באומץ גדול לשיחה מלב אל לב בדרך שרצתה. כל אלה הן דוגמאות לצעדים "קטנים" ואני מקוה שתסכימו אותי שיש כאן מה לחגוג ושראוי להקדיש להם לפחות חגיגה קטנה אחת.

ומה איתך? איזה צעד קטן או הצלחה קטנה השגת בזמן האחרון? איך ציינת את ההישג? איך חגגת? ואיך היתה ההרגשה לציין את ההצלחה? ואם עוד לא חגגת – קדימה, עכשיו הזמן!

תהנו!

 "I've been to paradise but I've never been to me"… שורה משיר שהתנגן לו בדיסק החתונה של אחותי הקטנה תפסה את תשומת לבי. כל כך נכון וקורה לכולנו כל כך הרבה פעמים: אנחנו נוטים למהר החוצה, להסתכל מחוץ לעצמנו ולחפש אצל אחרים את הסיפוק למאווים שלנו, עוד לפני שאנו מכירים את עצמנו ואת רצונותינו, ומה חשוב לנו בחיים.  

התוצאה לשילוב הקטלני הזה לא מאחרת לבוא… אנחנו מקבלים משהו שבמקרה הטוב מיותר לנו או לא משרת את הצורך האמיתי שלנו, ובמקרה הגרוע גורם לנו לנזק רגשי ומנטאלי לטווח ארוך.

בתחום האימון הנושא מתקשר למונח "ערכים", ובמילים פשוטות – מה שחשוב לי באמת.

הכרות מעמיקה של האדם את עצמו, על כל המורכבות הכרוכה בתהליך, היא בסיס הבסיסים לחיים שיש בהם תחושת סיפוק ומלאות, תוכן ומשמעות אמיתיים. כל ההתקשרויות שלנו עם העולם החיצון, כולל אנשים, בני זוג, מקומות עבודה, התנהלות שלנו במצבים שונים בחיים, תהיינה נכונות יותר וממקום בטוח ושלם יותר אם יבואו על בסיס היכרות שלנו את ערכינו, את אמונותינו, את מה שבאמת חשוב לנו בחיים.

 השיר הנזכר כאן מתייחס באופן ספציפי אל ערך החופש: אישה שהסתובבה רבות בעולם וחוותה חוויות שונות ומגוונות, פונה אל אישה אחרת, צעירה ממנה, ומבקשת לספר לה איך הנהירה שלה אחרי מה שראתה בו כ"חופש", הובילה אותה בסופו של יום לתחושה של ריקנות. השיר נוגע בנושא האשליה של הגדרת החופש בתרבות שלנו בזמנים בהם אנו חיים, ומדבר על המחיר והתוצאות של המרדף האינסופי אחרי כל אותן התנסויות חיצוניות האמורות לקרב אותנו אל האושר.

 גיבורת השיר מודה שהתנסתה במבחר רחב של התנסויות וטעמה מן החיים לרוויה, אך מסכמת את חוויותיה בתחושת פספוס: "הגעתי עד לגן עדן אבל אף פעם לא ביקרתי אצל עצמי". היא מביעה צער וחרטה על כך שלא השכילה לראות בזמן הנכון עד כמה חשוב להיות קרובה אל עצמה וקשובה אל מה שנוגע ללב פנימה, במקום לצוד אחר חוויות חיצון הטומנות בחובן הבטחה של תחושת גן עדן.

 ומהו בעצם החופש האמיתי? בתקופה בה אנו חיים מתאפשרת לנו הבחירה בין מבחר אינסופי של צורות חיים, של שותפים פוטנציאליים לחיים, של מקצועות. החופש הוא רב, ישנו שפע; מצד שני, טומנת בחובה הברירה בלבול נוראי וחוסר אונים הנובע מהמחשבה הבלתי נמנעת: "האם זוהי הבחירה הכי טובה שאני עושה? האם זו ההחלטה הנכונה עבורי?"

 חופש אמיתי באופן פרדוקסלי מחייב גבולות. גבולות אלה מאפשרים תנועה משוחררת בשבילים בטוחים. מתוך ההיכרות שלנו את עצמנו, תתבהר המסגרת, ויבואו על מקומם החלקים המרכיבים את הפאזל של חיינו; החלקים שהופכים כל אחד מאיתנו לאדם מסופק, מאושר, שמח, גאה בעצמו, הגורמים לנו לנחת ושביעות רצון מעצמנו, ומאפשרים לנו להתהלך בגו זקוף ובראש מורם.